בהר סיני. פירש"י מה ענין שמטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו בסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה בסיני וכו'. והקשה הרמב"ן עליו כי הרבה מצות יש שלא נשנו בערבות מואב כמו שמטת קרקע ונדע מהן שנאמרו כלליהן ופרטיהן בסיני או באהל מועד ועוד מניין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה שלא נשנית ואדרבה יותר נראה לומר כיון שנשנו בערבות מואב שלא נאמר בסיני אלא כלליהן ולכך נשנו לבאר פרטיהן. ופי' הוא כי השמטה נאמרה בסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה ונאמרה בדרך כלל ובכאן חזר ואמר כי בהר נאמרו כל פרטיה שהרי כולן נזכרו בפרשה הזאת ובסוף הענין כתב אלה המצות אשר צוה ה' את משה בהר סיני להקיש כל המצות לשמטה הנזכרת וכולם נאמרו בכלל ופרט והכל מסיני וענין ערבות מואב מה שנצטוה שם משה לא היה אלא לבאר התורה לישראל. ואיני מבין מה צריך פירוש זה שהרי בזו הפרשה נאמרה דרך כלל ופרט שמתחלה כלל ושבתה הארץ שבת לה' ואח"כ מפרט כל דיניה. וענין זו הפרשה בכאן כתב ר' אברהם אין מוקדם ומאוחר בתורה כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים וכשקבלו עליהם נעשה ונשמע אז נכרתה הברית ואמר להם כל הפרשה הזאת להזכירה בכאן. והרמב"ן כתב ולפי דעתי כי נכתבה כאן בסדר נכון וכו' עד שבת לה':
שבת לה'. פי' הרמב"ן בכל המועדים נאמר בהם שבת ושבתון ולא נאמר באחד מהם שבת לה' כמו בשבת שהוא עדות לה' שברא עולמו בו' ימים ונח בשביעי וכן השמיטה עשת (רמז?) לששת אלפים ימי העולם ואלף השביעי הוא כולו שבת ומנוחה לחי העולמים וכל הכופר בשמטה ככופר במעשה בראשית ובעולם הבא כדרך שאמרו בשבת. ולכך החמיר בשמטה יותר מבשאר חייבי לאוין וחייב עליהן הגלות כמו שהחמיר בעריות שנאמר אז תרצה הארץ:
שש שנים תזרע שדך. פי' הרמב"ן לא נאמר לצווי אלא דרך הפסוק לומר כמו ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבו'. ועל דרך רבותינו הוא לאו הבא מכלל עשה שש שנים תזרע ולא בשביעית והזורע בשביעית עובר בלא תעשה:
את ספיח קצירך וגו'. אפי' לא זרעתה והיא צמחה מאליה וכו' בש"ר. והרמב"ן כתב והנכון בעיני שענבי נזירך כמו ספיח קצירך ולא תבצור כמו לא תקצור כי כן דרך כל הפרשה לכפול הענין בשדה ובכרם דכתיב תזרע שדך ותזמור כרמך שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וזהו פי' הפסוק כי הצומח בשדה מאליו בלי זריעה וחרישה נקרא ספיח קצירך שהוא נספח אל קציר שנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב. והגפן שלא נעבד שלא חפר ולא זמר אותו נקרא נזיר כי הזירו והפרישו ממנו כאלו אינו שלו מגזרת וינזרו מקדשי בני ישראל. ויתכן שהוא נקרא נזיר כלומר שהוא כרם הנזיר מפני שהנזיר אסור ביין וענבים ואינו עודר כרמו כי כן השער הארוך על שם הנזיר גזי נזרך והשליכי. וזה פי' ענבי נזירך שצומח מבלי עבודת הכרם שאסר הכתוב לקצור הצומח בשדה מאליו ולבצור הענבים הגדלים מבלי עבודה לו לבדו ולצורך עצמו אלא תהיה שבת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה ותהיה עוד שבת הארץ שכל אשר תצא מן הספיח והנזיר יהיה לכולכם יחד לך ולעניים ולחיה ולבהמה:
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. פי' בעבור שאמר שבת שבתון יהיה לארץ אמר שתהיה השביתה הנזכרת לכם לאכלה ותחיו בה כולכם אתה ועבדיך והבהמה והחיה:
יובל היא. פירש"י שנה זו נבדלת משאר השנים בנקיבת שמה לבדה ומה שמה יובל שמה על שם תקיעת שופר. וכתב הרמב"ן וכן דעת המפרשים מלשון במשוך היובל. שופרות היובלים. ואינו נכון בעיני שהרי כתיב תהיה לכם ואינו לשון שיאמר על השנה תקיעה היא תהיה לכם ועוד כי פי' שופרות היובלים הם קרני אילים וכן תרגום יונתן שופריא דקרן דכריא וכן איתא בגמרא מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא וכו'. ושופר ביום הכיפורים אינו צריך להיות דוקא בשל איל אלא כל השופרות כשרים בו א"כ למה תקרא השנה שנת האיל. ור' אברהם פי' יובל לשון שילוח. ולפי דעתי נקרא יובל על שם הדרור כי לא הזכיר שם יובל בפסוק הראשון אלא אמר והעברת שופר תרועה אבל לאחר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו אמר יובל היא שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו יובילוהו רגליו מרחוק לגור ונשתמשו בזה הלשון בעניינים. יובל שי. ועל יובל ישלח שרשיו. פלגים יבלי מים המעמקים ששם יובלו המים. ונתנה הארץ יבולה. ואין יבול בגפנים ענין הבאה כמו שנקראת תבואה וכן בארמית והולך מהרה ואוביל בפריע. ופי' הפסוק: יובל היא תהיה לכם. הבאה היא ותהיה כן לכולכם כי תבואו ותשובו איש אל משפחתו. וחזר ואמר: יובל היא שנת החמשי'. שתהי' לכם שנת החמשים ליובל לא לדבר אחר לא תזרעו ולא תקצרו אבל תהיה קדש ותשובו איש אל משפחתו להיות לכולכם יובל כשמה: מן השדה תאכלו את תבואתה. פירש"י על ידי השדה תאכלו מה שיש בבית שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית. וכתב הרמב"ן ואם כן לא יהיה מן השדה מחובר לראש הפסוק אלא פירוש ומן השדה תאכלו כי דבר אחר הוא. ור' אברהם פי' מן השדה תאכלו שתוציא השדה מעצמה תאכלו אתם כולכם כמו שכתוב בשנת השמטה. ולדעתי פי' הפסוק לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקדש תהיה לכם מן השדה תביאו התבואה ותאכלו שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים והחיה והבהמה ולא יהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית והאוצרות כתבואת שאר השנים:
במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך. פירש"י פשוטו של מקרא על האונאה בא להזהירו וכו'. וכתב הרמב"ן ובאמת שהוא הנכון בפשט המקרא אבל לפי זה היה דין אונאה בקרקעות ורבותינו אמרו שאין אונאה לקרקעות אבל על כרחינו אנו צריכים להטות המקראות הללו מפשטן. ולפרש שכל מקרא עומד בפני עצמו שמתחל' מזהיר באונאה במטלטלין הנקנין מיד ליד ואחר כך מזהיר בקרקעות לפי רוב השנים וגו' ואינו אלא אזהרה ביובל שיזהרו כך וחוזר ואומר אל תונו ומזהיר באונאת דברים. אי נמי ודאי המאנה חבירו לדעת עובר בלאו בין בקרקעות בין במטלטלים שהפסוק מדבר בקרקעות אל תונו איש את אחיו לפי רוב השנים וגו' כמו שפירש"י אלא שזה החילוק שבין קרקעות למטלטלין שבמטלטלין בשתות קנה ומחזיר אונאה וביתר משתות בטל מקח ומזה מיעטו קרקעות דאפי' ביתר משתות הוי מחילה כמו שהוא מחילה במטלטלין בפחות משתות אע"פ שהוא אסור להונות כן לדעת. ודרשו רבותינו כן מדכתיב וכי תמכרו ממכר לשון רבים משמע דאיירי בין בקרקעות בין במטלטלין וחזר ואמר או קנה מיד עמיתך לשון יחיד המוכר המטלטלין מיד ליד ואמר אל תונו לכולם וכיון שייחד והפריש המטלטלין בפני עצמו ריבה בהו דין אונאה והוא בחזרת המעות ביתר משתות. אי נמי נוכל לפרש שהכתוב מזהיר שידעו מספר השנים עד היובל ולפיהם ימכרו ויקנו ולא יונו בהם איש את אחיו להטעותו במספר או להטעותו במכירה שיחשוב שהוא לחלוטין אלא שידעו שניהם ויודיעו זה לזה המספר כי המכירה הוא לפי מספר השנים שגם בקרקעות יש אונאה בטועים במדה ובמנין אפילו בפחות משתות וכ"ש במטלטלין. ור' אברהם כתב טעם וכי תמכרו לשון רבים על פי עדים וטעם ולא תונו איש את עמיתו יהיה אזהרה למוכר כי הוא הראשון לקונה:
ועשיתם את חקותי. פי' הרמב"ן זה חוזר על השמטה והיובל שהם מכלל החוקים: ואת משפטי תעשו. זה חוזר על חזרת הממכרים והעבדים ביובל והאונאה. ואמר: וישבתם על הארץ לבטח. שבעון שמטה ויובל ישראל גולים. וחזר ואמר:
ונתנה הארץ פריה וגו' וישבתם לבטח עליה. שלא תצטרכו לצאת ממנה בשביעית מפני חסר לחם:
וכי תאמרו מה נאכל בשנה. פי' הרמב"ן מקר' מסורס ופי' וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל פי' בשמינית כי הדאגה על השמינית היא דכיון דתחלת שנת שמטה ויובל מתשרי א"כ יאכלו בשביעית מפירות ששית כמנהג כל השנים לאכול עד אחר הקציר שהוא אחר השבועות וגם אחרי כן עד כלות מלאכת התבואה לזרות ולהבר. על כן פי':
ועשת את התבואה לשלש שנים. בעבור שנת היובל שתעשה בששית לכל שנת השמטה והיובל והשנה שאחרי היובל כי כולם יאכלו ישן. ואמר:
וזרעתם את השנה השמיני'. לומר שתזרעו בשנת השמינית כמנהג הארץ ולא תמהרו לחרוש ולזרוע ולא בקציר כי עד בוא תבואת' בבית בעת אוסף השנים בחג הסוכות תאכלו ישן. ורש"י לא פי' כן:
והארץ לא תמכר לצמיתות. פירש"י ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהיה הלוקח כובשה. וכתב הרמב"ן א"כ למה מזהיר במכירה היה ראוי לומר לא תקנה לצמיתות כמו לא ימכרו ממכרת עבד שהוא אזהרה ללוקח. ויתכן שיהיה אזהרה למוכר שלא ימכור אותה לחלוטין לומר לו הריני מוכרה לך לעולמים ואע"פ שהיובל מפקיעה הזהיר הכתוב למוכר או לשניהם שלא יעשו ממכרם לצמיתות ואם יעשו כן יעברו בלאו אע"פ שאינו מועיל וכן כתב הרמב"ם ז"ל. והטעם שאם יעשו מתחלה ממכרם עד היובל יקל בעיניהם להחזירה אבל אם יקנה לחלוטין יקשה בעיניו להחזירה. והנכון בעיני שאין לזה לאו ללקות עליו אלא הוא נתינת טעם לומר הנהיגו ביניכם היובל ולא יקשה בעיניכם כי לי הארץ ואיני רוצה שתמכר לצמיתות כשאר המוכרים:
ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ. פירש"י לפי פשוטו סמוך על פרשה של אחריו שהמוכר רשאי לגאלה לאחר ב' שנים או הוא או קרובו ואין יכול לעכב עליו. וכתב הרמב"ן ואינו נכון בעיני שיכלול בפרשת היובל ובכל ארץ אחוזתכם וגו' ויאמר בפרשה שני' כי ימוך אחיך עמך. והנכון בעיני ובכל ארץ אחוזתכם הארץ אשר אני נותן (לכם) לאחוזה תתנו הגאולה הזאת של היובל. ואמר גאולה כמו גאל י"י את יעקב שהוציא עבדו מיד המחזיקים בו. שלא נתנה להם בחלק אחוזתם. והוצרך לומר כן בעבור שאמר כי לי כל הארץ והנה כל הארץ לו הוא לפיכך חזר ופי' שלא ינהוג אלא בארץ אחוזתינו ולא בחוצה לארץ. ואמר ובכל לרבות מעבר לירדן ובכל ארץ אחוזה לא המקום אשר שם המקדש בלבד:
ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. כתב הרמב"ן בעבור שממכר ביתו של אדם קשה בעיניו מאד ויבוש על מכירתו רצתה התורה שיגאלנו בתוך השנה ראשונה ובעבור כי האדם לשדה נעבד וממנו יצא לחם למחיתו רצתה שיצא השדה ביובל אבל הבית לאחר היאוש ששינה דירתו ועומד שנה בבית אחר לא תזיק לו כי לא תתמעט מחיתו אם יחלט ובתי החצרים עשויים לשמירת השדות ולהיותם מושב לעובדי האדמה על כן דינם כשדה הארץ:
ואשר יגאל מן הלוים. כתב הרמב"ן נראה מפשוטו של מקרא בעבור שאמר גאולת עולם תהיה ללויים לגאול מיד ולעולם לא פירש אם יגאלו הקרובים אם לאו ואם ינהג בהם היובל כדין ישראל לכך חזר ואמר ואשר יגאל מן הלויים לומר שיהיה הגואל שיגאל או הוא בעצמו או הלוי הקרוב אליו: ויצא ממכר וגו'. לומר שעל דעת כן יגאל שיחשוב את שני ממכרו והשיב העודף כלומר לומר שהיובל נוהג בהם ותהי גאולת הלוים כמו בישראל. ורבותינו אמרו שהכתוב מדבר בלוי שקנה מלוי ולפי דבריהם נראה בפי' הפסוק שדרך היה בישראל שמי שהיה מוכר שדהו שהקרוב הקודם בירושתו היה קונה אותו וזהו נקרא גאולה כמו שנאמר בירמיה כי כך משפט הגאולה. ונראה בעיני שהיו דנים בו קדימה כמו שתיקנו קדימה בדינא דבר מצרא ואם רצה לקנותה אחר היה קונה מן הגואל בקנין סודר כמו שמצינו בבועז ועל זה אמר הפסוק כאשר יגאל הלוי נחלת הלוי קרובו כלומר שקנה אותה ויצא ממכר וגו'. שיהא נוהג היובל בגאולה כמו במכירה. אחרת ולא היה צריך להזכיר הדין במכירה כי פשיטא כי הם בכלל ישראל אלא שייפה כחם בגאולת עולם. והמין הזה של גאולה גם בישראל הוא נוהג אלא הזכירו הכתוב בלוים שלא תאמר הערים נתנו לכל השבט כולו ולכן יצאו מיד ישראל אבל לא מלוי וכ"ש שלא יצאו מיד הגואל שחייבנוהו לקנותו ולכך הוצרך לומר שאף הגאולה תהיה בלוים וכ"ש בישראל:
וחי עמך. זהו מצות עשה להחיותו עמך וממנה נצטוינו על פיקוח נפש. וחזר ואמר:
וחי אחיך עמך. לחזק ולהזהיר על הענין. ואנקלוס עשה גר ותושב וחי עמך הכל מן המצוה שתירגם דור ותותב ויחי בהדך. אבל על דעת רבותינו והחזקת בו ובגר ובתושב וחי כל אחד מהם עמך:
נשך ותרבית. כתב הרמב"ן לפי הפשט נראה כי נשך הוא שמלוה לו מנה ליתן לו ברביתו דבר ידוע בכל שנה ונקרא כן בעבור שאחריתו כנחש שמבצבץ ועולה. ותרבית הוא שמלוה לו מנה עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו לרבית דבר ידוע ואפי' אם יתאחר יותר לא יוסיף לו ברבית שאין זה נשך (וז"ש את כספך וכו' בנשך. כצ"ל) ובמרבית (וכו') אכלך כי המנהג להלוות הכסף בנשך ובכל שנה יתן כך והאוכל דרך להלוות עד הקציר ואז יפרענו מגורנו בתוספת קצוב:
משפחת גר. פירש"י זה הגוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לע"ז עצמה. וכתב הרמב"ן וא"כ פי' הפסוק או לעקר ומשפח' גר וקורא ע"ז עקר לפי שחייבין לשרש אחריה ולעוקר'. ואנקלוס תרגם לארמאי והוא הנכון ופי' עקר לשון שורש פי' שנאחז ונשרש בישראל. ואמר משפחת גר שהגר ותושב שהשיגה ידו עמנו הוא גרם למה שמך עמו שימכר לעקר משפחתו וצוה הכתוב שתהיה לו גאולה והיא מצות עשה לכל ישראל שיגאול אותו ואחר כך צוה בקרובים שהם קודמים. וטעם המצוה ברור כדי שלא ילמד ממעשיהם כי בשאר הנמכרים הגאולה בקרובים רשות. ולכך אמר כאן כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם לומר אע"פ שאין הגר תושב והעקר חייבין במצות היובל לא יקנו את עבדי להם לעבדים:
ואם לא יגאל באלה. כתב ר' אברהם בשנים הנזכרות. וי"מ על יד אלה הנזכרים:
